שבאט נ' אלאמל שבאט לבנייה ופיתוח בע"מ ואח'

החלטה

להלן הצעתי לצדדים לסיום התיק:

 א.        נתונים

התובע יליד 1/2/1970 ,נפגעה בתאונת עבודה ביום 31/3/2006.הצדדים חלוקים בשאלת החבות ובשאלת גובה הנזק .

התובע הינו הבעלים של 50% ממניות נתבעת מס' 1 ,בנוסף גם היה עובד אצל נתבעת מס' 1.

התובע אושפז מיום התאונה ועד ליום 5/4/06 .

בסיס השכר: התובע עבד שכיר בחברה המשפחתית שהוא גם בעל מניות בה ,השכר רבע שנתי לפי חישובי המל"ל הינו בסך 12,482 ₪ ולחודש 4,160 ₪ ומשוערך להיום 4,622 ₪.

הנכות: אני סבור כי בנסיבות העניין ובשים לב לנאמר בחוות הדעת ,נראית לי קביעת המל"ל באשר לנכות הרפואית בשיעור 30% ולפיה יערך החישוב. ביחס לנכות התפקודית נראה לי כי יש להעמידה על שיעור 35%.

ב. האחריות:

במקרנו קיימת זהות בין המעביד לעובד.

בענין זה יש להפנות לפסק דינו של כב' הנשיא מאיר שמגר (שלדבריו הסכים כב' השופט אליעזר גולדברג, וכב' השופט – כתוארו אז – תיאודור אור) בע"א 4114/96 אברהם בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מה(1) 415 (להלן – "פרשת בן-שושן"), אשר בה נקבעה אחריותו של המעביד לנזק שנגרם לעובד, שהיה חבר האגודה השיתופית , מנהל הכריכייה ומפעיל המכונה, אשר ממנה הוא ניזוק.

מאידך פסק דינו של כב' השופט ויתקון (שלדבריו הסכימו כב' הנשיא אולשן וכב' השופט מני) בע"א 413/62 יצחק רוזנצויג נ' מאפית רוזנצויג באבן יהודה בע"מ פ"ד טז 2548 (להלן – "פרשת רוזנצויג"), וכן פסק דין של בית המשפט השלום בתל-אביב, שניתן על ידי כב' השופטת בלהה טילקובסקי, בת.א. 164103/02 אילן דרורי נ' אילון חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] בפרשת רוזנצויג נקבע כי המאפיה הייתה "חברה פרטית, אשר כולה בשליטתו של המערער; הוא, אשתו ובנו מחזיקים בכל מניותיה, הוא מנהלה היחידי, ולא זאת אלא שהוא גם בעל מקצוע, שהזמין את ציוד החברה, מטפל בו ומתמצא בו" (שם, בעמ' 2549, מול האות כב'.

השופט ויתקון מוסיף ואומר, כי אם כך הדין, כאשר העובד באותה פרשה אנגלית לא קיים הוראה מפורשת של המעביד שלו ויוחסה לו אשם תורם של 100% , קל וחומר שהוא הדין כאשר המערער הוא "הרוח החיה" של החברה, וכי הוא, המערער, "היה אדם היחידי שהיה מסוגל לתת את ההוראה ולדאוג לבטיחות עובדי המשיבה, והוא בכללן" (שם, בין האותיות ה-ו).

יש לשקלל במסגרת ההכרעה את העובדה שעל התובע בכובעו כבעל מנויות ומנהל בחברה הוטלה האחריות,בין היתר, לתדרך את העובדים ולדאוג לאכיפת הוראות הבטיחות. במצב דברים זה מתעוררת השאלה "מי ישמור על השומרים", ויש לקחת בחשבון כי המשיב היה בגדר השומר שתפקידו לאכוף ולהטמיע את הוראות הבטיחות ולשמש דוגמה אישית לעובדים האחרים בחברה.

 הנני מציע לייחס אשם תורם,בנסיבות העניין לאור הזהות, מעבר למקובל בפסיקה בתביעת עובד רגיל בשיעור 20%.

באשר לחלוקת האחריות ;

נתבעת מס' 1 המעביד, נתבעת מס' 3 מבצע הבנייה ונתבעת מס' 2 המזמין.לאחר ששקלתי את אחריותו של כל צד, חובותיו על פי דין המעביד(נתבעת מס'1 ) 45% ,מבצע הבניה (נתבע מס' 32 ) 45% והמזמין נתבע מס 2 10%.

באשר לטענות במישור הביטוחי;

על פי סעיף 19 לחוזה בין נתבעים 2 ו 3 התחייבה נתבעת מס' 2 לערוך ביטוח צד שלישי וחבות מעבידים ( 19.2 ו- 19.3 להסכם), והתחייבה שהגדרת המבוטח תכלול שמו של הקבלן ו/או קבלני המשנה.

בפוליסה נתבעים 1 ו-2 מבוטחים בפוליסה שהנפיקה נתבעת מס' 4 , על כן הם מבוטחים בפוליסה זו; בביטוח של אחריות מעביד ,לכאורה החריג המופיע בסעיף (ח) להרחבות, לא חל בשל העובדה כי המעשה לא אירע אך ורק ברשלנות הנפגע עצמו וכן לא בטוח שחריג זה חל על בעל שליטה שגם משמש עובד בעצמו.